החלטה בתיק בר"ם 5106/10

1.             זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בנצרת (כב' השופט ב' ארבל), בגדרו התקבל באופן חלקי ערעורו של המבקש על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית טבריה (להלן:ועדת הערר). במסגרת פסק הדין, בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את מרבית טענותיו של המבקש, והחזיר את הדיון לועדת הערר, לעניין קביעת גודל הנכס, מושא הבקשה.

           להלן יוצגו העובדות הצריכות להכרעה בעניין שלפני.

2.             המבקש הינו קצין משטרה בדימוס, אשר עובד כיום כחוקר פרטי עצמאי. בסוף שנת 2005, שכר המבקש מבנו, בשכירות-משנה, חדר בדירה ברח' אלחדיף בעיר טבריה (להלן: הנכס). בשנת 2006, לאחר שנשלח לנכס נציג חברת גבייה, אשר עבדה עבור העירייה, התגלעו בין המבקש לבין מנהל הארנונה בעיריית טבריה (להלן: המנהל) חילוקי דעות לעניין סיווג הנכס: המנהל סבר כי הנכס כולו משמש כמשרד ממנו פועל עסקו של המבקש, וקבע את שומת הארנונה בהתאם לכך. המבקש, לעומת זאת, טען כי הוא משתמש בחדר אחד בלבד למטרה זו, ואילו שאר הנכס נמצא בחזקתו של בנו. המבקש הגיש השגה על החלטתו של המנהל, שנדחתה. בעקבות זאת, המבקש הגיש ערר על החלטת המנהל, אשר התקבלה בתאריך 15.6.2007. בתוך כך, נקבע כי לעניין הארנונה, הנכס יפוצל: על 60 מ"ר משטח הדירה תחול ארנונה לפי סיווג "דירת מגורים", ואילו על 20 מ"ר הנוספים, יחול הסיווג המשרדי.

3.             בתאריך 13.11.2007 התקבלה אצל המבקש שומת הארנונה לשנת 2007, ובתחילת חודש ינואר 2008 התקבלה שומת הארנונה לשנת 2008 (להלן: השומות). בשתי השומות סווג הנכס כולו כמשרד. בעקבות זאת, הגיש המבקש בתאריך  24.01.2008 השגה על השומות (להלן: ההשגה). טענותיו של המבקש בהשגה היו, בתמצית, אלה:

א.             גודל הנכס שנקבע בשומת הארנונה (99 מ"ר) אינו תואם את גודלו, כפי שנקבע בשנת 2006 (80 מ"ר).

ב.             השימוש בחברת גבייה פרטית לשם קביעת השומה הינו מנוגד לדין.

ג.              קביעת ועדת הערר משנת 2006 יוצרת מעשה בית-דין כנגד השומות מהשנים 2008-2007.

ד.             השומה משנת 2007 מהווה חיוב רטרואקטיבי, מכיוון שהיא נשלחה בסוף שנת המס.

ה.             יש להתחשב בקיומו של הסכם שכירות-משנה בקביעת שומת הארנונה.

4.             על תאריך קבלת התגובה להשגה חלוקים הצדדים. עמדתו של המבקש בנושא זה היא כי בתאריך 25.03.2008 - המבקש עדיין לא קיבל לידיו את תשובת המנהל, ולכן הוא הגיש בקשה שהשגתו תתקבל בהעדר תגובה, בהתאם להוראת סעיף 4(ב) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: חוק רשויות מקומיות), המורה כדלקמן:

"לא השיב מנהל הארנונה תוך ששים יום - ייחשב הדבר כאילו החליט לקבל את ההשגה, זולת אם האריכה ועדת הערר האמורה בסעיף 5, תוך תקופה זו, את מועד מתן התשובה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, ובלבד שתקופת ההארכה לא תעלה על שלושים יום".

המבקש ממשיך וטוען, כי רק בתאריך 02.04.2008 הוא קיבל את תשובת המנהל להשגה, בדואר רשום. בתגובת המשיב 3 שנשלחה למבקש, לעניין הבקשה לקבלת ההשגה בהיעדר תגובה, נכתב כי התאריך הסופי שעד אליו ניתן היה להשיב להשגה היה 25.03.2008, ולא 23.03.2008. כן עולה מהתגובה, שהתשובה נמסרה בפקסימיליה - לפני תאריך זה. עוד ציין המנהל, כי לשם בחינת טענותיו של המבקש נשלח לנכס פקח, אך המבקש סירב להכניסו - מעשה אשר, בלשונו של המנהל: "מעלה תהיות רבות לגבי הנעשה בנכס" (ראו: בסעיף 7 לתשובת המנהל). לגופו של עניין נדחו טענותיו של המבקש, ונקבע כי הנכס אינו מפוצל, אלא פועל כמשרד בלבד.

5.             בתאריך 01.05.2008 המבקש הגיש ערר על החלטה זו לועדת הערר, אשר נדון בתאריך 25.05.2009, ביחד עם ערר נוסף שהגיש המבקש בגין נכס אחר שברשותו. לטענת המבקש, לא הותר לו להביא ראיות, תצהירים ועדים על מנת להוכיח את טענותיו, לא נרשם בדיון פרוטוקול מסודר ששיקף את מלוא הטענות שהוא העלה, וכן נמנעה ממנו האפשרות להציג את טענותיו בפירוט בעל פה, שכן הדיון היה מקוצר. בסוף הדיון ראתה הועדה לנכון להגיע לנכס ולבחון אותו בעצמה. בתאריך 28.01.2010 ניתנה החלטת ועדת הערר, אשר דחתה את טענותיו של המבקש, בקבעה, בין היתר, כי: "בביקור הועדה יחד עם העורר והמשיב נמצא מבנה בו אין תשתית מגורים...ללא מקלחת וללא אמצעים המעידים על מגורים במקום".

6.             בתאריך 01.03.2010 המבקש הגיש ערעור מנהלי על ההחלטה האמורה, שבגדרו חזר על טענותיו שהועלו במסגרת ההשגה וכן הוסיף עליהן שלוש נקודות נוספות:

א.             בדיון בועדת הערר, נפגעו זכויותיו הדיוניות של המבקש. בנוסף לכך, החלטת ועדת הערר קצרה, אינה מנומקת כדבעי, ואינה מתייחסת למכלול הטענות שהעלה המבקש בפני הועדה.

ב.             קביעת שומת הארנונה נעשתה בניגוד ל"דיני ההקפאה" (דהיינו, בניגוד לתקנה 5(א) לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות), התשס"ז-2007).

ג.              שומת הארנונה שנקבעה איננה סבירה, בהשוואה לתעריפים שנקבעו ברשויות מקומיות אחרות בעניינים דומים. המבקש ביקש להציג ראיות לועדת הערר בעניין זה, אך בקשתו סורבה.

פסק-דינו של בית המשפט המחוזי

7.             בית המשפט הנכבד המחוזי הנכבד דחה את ערעורו של המבקש, על כל נדבכיו, להוציא את טענתו בנוגע לגודל הנכס.